דוד | פרק 30

פרה, פרה. חשבתי בלב. והתייחסתי לדברים של נדב, בהשראת הקורונה, כמתווה ראשוני לחזרה משותפת לשגרה: אחת, בלי זנות בבית. שתיים, נפרדות. ושלוש, להגיד מה מפריע. המתווה הזה, של נדב, היה נשמע לי סביר לגמרי וגם מכיר למשפחה: בלי זנות בבית ותוך תיקון היחסים עם דוד, לאף אחד סביבי לא אמורה להיות בעיה שדוד ואני נחזור להיות יחד, כאילו דבר לא קרה. רק נשאר, שגם דוד ירצה.

רק בערב של יום חמישי למחרת האירוע, קלטתי כמה שאני מותש.

יכולתי להבין ובאופן עמוק-ביותר, את המונח "אימפולסיבי" באמצעות ניסיון ההתאבדות המפגר והכושל שלי. שכן, לו הייתי חושב אפילו רבע צעד קדימה - לא הייתי עושה את זה. לא דמיינתי, אפילו מאית משרשרת-האירועים שייצרתי.

מי חשב שהאירוע הזה יוביל את המשפחה-הגרעינית שלי ואת חבריי הקרובים כל-כך עמוק וקרוב לתוך הכוס שלי? הרגשתי שאיבדתי את החירות והפרטיות, ולו בשביל לעזור לסביבה שלי להירגע ולהתגבר על הפחדים שלהם, פן אעשה זאת שוב. אבל לא הייתה לי כל כוונה לעשות זאת שוב. למדתי את הלקח וכל מה שרציתי הוא לחזור לחיים שלי עם אהבת חיי.

כולם סביבי התעקשו שאני צריך לצאת מהעיר. בראש הרשימה, או לפחות הראשון שאמר בעצמו "אני לא מפחד ממך", היה עמרי. שהתחיל, בעדינות, כבר ביום חמישי - להציע לי הצעות מגונות לנסיעה לאי-אלה חברים הגרים מחוץ לעיר, כדי להתרחק קצת, לחשוב ולעבד.

כל מה שעמרי אוהב ואני תמיד שנאתי - לזיין במוח.

הם כולם אמרו שאני צריך לעשות הפסקה מהחיים ולחשב מסלול מחדש. אבל לי, לי הייתה התלמדות באנגדר-גראונד יום למחרת. אבל בערבו של יום חמישי, אז קלטתי עד כמה אני מותש, נעתרתי לכולם, והסכמתי לקחת הפסקה מהחיים, עד יום ראשון.

שיקרתי משהו לאנדר-גראונד, ודחיתי את ההתלמדות הראשונה ליום ראשון.

ארבעה ימים (ההתלמדות ללא תשלום), עמדו ביני לבין מזומנים וחזרה לחיים עצמאיים, או כך חשבתי. בינתיים, הרגשתי שאני נאבק באלף חזיתות, בצבא של אנשים שרוצים הרבה דברים בשבילי ובראשם, שדוד ואני ניפרד.

בערב יום חמישי, יממה אחרי האירוע, הייתי אצל נדב הפסיכולוג. רק אצלו, התחלתי להבין מה-בערך קרה יממה קודם לכן.

סיפרתי לו על יום רביעי: על הפגישה עם אמיר, על המוטיבציה שהייתה לי לעבוד, על הלקוח הראשון של דוד, על המרפסת המרושתת והמיוזעת, על ריח ארגז החול של החתולים, על הלקוח השני של דוד, על הפרנסה שלו שאיתה שילמתי חשבונות, על הלקוח השלישי, הרביעי והחמישי.

"ומה הרגשת במרפסת?" נדב שאל.

"עצוב".

"רק עצוב?"

"אולי גם צפוף."

"צפוף?"

"כן, היה לי צפוף במרפסת, וחם".

"ומה עוד?"

"מה עוד מה?"

"מה עוד הרגשת?"

"לא יודע, לא זוכר".

"לא כעסת?"

"מה יש לי לכעוס? שדוד הרוויח כסף ששילמתי איתו חשבונות?"

"לא צריך שיהיה מה לכעוס, לא צריך סיבה. אני שואל אם כעסת."

אבל דווקא מהשאלה שלו, כן התעצבנתי, אפילו מאוד. ועניתי לו: "לא הייתה לי שום זכות לכעוס עליו! זה היה רעיון שלי שיחזור לזנות, בהסכמה שלי שנעבוד בבית ובסוף - עוד שילמתי חשבונות עם הכסף שהוא הרוויח!"

אבל פתאום קלטתי, שאולי כן היו לי סיבות לכעוס באותו אחר-צהריים.

וכנראה, פתאום זה היכה בי, שגם החתולים והרשת שלהם - היו דבר אחד יותר מדי עבור חרדת הניקיון שלי.

"אם רק הייתי אומר לו" התחלתי להבין בעצמי ולהגיד לנדב, פרצתי בבכי עז מדי אך בכל זאת ניסיתי לדבר, והמשכתי תוך שאני נחנק מדמעות ונזלת: "אם רק הייתי מבקש ממנו, שנעבוד מחוץ לבית!"

פתאום - קלטתי מה עשיתי.

ויותר גרוע - מה לא עשיתי ויכולתי לעשות. הרי דוד הסכים והיה מסכים לכל מה שהייתי מבקש.

ועוד היה לנו מלון ליד הבית, גם אם היינו לוקחים חדר ליום עבודה עמוס, העבודה של דוד עדיין הייתה משתלמת לנו. איך לא חשבתי על זה?

---

"ניתוק רגשי" זה מושג שלמדתי בטיפול. נדב השתמש במונח הזה, כשהייתי מבקש מדי-פעם, שיסביר לי בצורה לוגית מה פסול בעבודה בזנות. הוא אמר שבגלל שאני מנותק-רגשית אני מסוגל לעבוד בזה, ושהעבודה הזו - מחזקת ומנכיחה את אותו ניתוק רגשי בלתי רצוי, בעיניו.

בכל השנים אצל נדב, לא הבנתי מה כל-כך גרוע בלהיות מנותק רגשית. מה דחוף להיות מחובר? זה לא שהחיים הם בונבוניירה ושדחוף להרגיש את טעמם בכל רגע נתון.

ג'רי סיינפלד פעם ביקר את ההורים והלך לעשות צלילה בים של פלורידה. אמא שלו, שהתעלפה מהרעיון וחששה ממנו, שאלה את סיינפלד בחרדה: "מה כל-כך מיוחד למטה?"

ג'רי ענה לה כלאחר-יד: "מה כל כך מיוחד פה?"

וכך אני הרגשתי מול החיים.

זה לא שביקשתי להיות מנותק רגשית, אבל לא ראיתי את הדחיפות בלהפסיק להיות כזה.

לפחות עד אותה פגישה אצל נדב.

הוא שוב העלה את המונח מנותק רגשית, ולראשונה בחיי, ראיתי והרגשתי את המחיר העצום ששילמתי על הניתוק שלי.

הניתוק הרגשי המזוין הזה, הניתוק הזה שאני כל כך נאחז בו, שבזכותו יכולתי לעבוד בזנות כל-כך הרבה זמן, שבזכותו יכולתי לשאת כל-כך הרבה מנטל החיים הארורים האלה, אבל זה אותו ניתוק-רגשי שבגללו אפילו לא העזתי לכעוס על דוד. על שהוא הפסיק את הפגישה עם אמיר באמצע, שהביא לקוחות הביתה באמצע יום עבודה ושעבד יותר ממני מרוב שהיה חתיך.

לא יכולתי להפסיק לבכות. פתאום הפנמתי שהנכות הרגשתי שלי פרצה כל גבול. הבנתי לעומק ובדיעבד את האימפולסיביות שאחזה בי יממה קודם לכן. הרי ידעתי. הבלון לא היה מלא מספיק. הרי רציתי שדוד יעצור אותי, בחוצפתי נתתי לו נשיקה על השפתיים רגע לפני שנכנסתי לחדר השינה להתאבד. איזה ילד מפגר אני! איזו טיפשות. ועכשיו, כל המשפחה עליי, כל החברים לא מניחים לי. ומה עשיתי לדוד אלוהים?! אם הייתי מת, מה היה קורה לו?

לא כי אני בלתי נשכח, אלא כי איזו טראומה זה להתעורר בבית ולגלות את אהובך מת אחרי שהתאבד.

הכל נפל עליי ושטף אותי.

---

מעולם, אבל מעולם - לא התחרטתי על משהו.

עד אותו היום.

עד אותו חמישי, אותה פגישה אצל נדב. גם בתקופות שלא-האמנתי שהכל-לטובה, תמיד חשבתי שחרטה זה רגש מיותר ומטומטם. אבל עם הבכי שהשתלט עליי אצל נדב, פתאום הבנתי חרטה מה-היא. התחרטתי כל כך חזק, עד שזה כאב פיזית בלב. הצטערתי בכל נים בגוף, על מה שעשיתי ומה שכמעט עשיתי לאהובי. הרגשתי שהדם שלי בוער, כמעט יוצא לי מהגוף. הגבר שאמר שאני הגבר הכי חזק שהוא הכיר בחיים, התנהג כמו ילדה קטנה, נכה ומפגרת.

כמעט דיממתי מרוב שבכיתי.

התקשיתי לדבר, דמעות שטפו לי את הלחיים בקצב ובכמות שאי-אפשר היה להספיק ולנקות את הפנים. ראיתי מטושטש מרוב דמעות, כמעט נתפסה לי הבטן, כי הבכי היה מהסרעפת ונחנקתי כל אימת שניסיתי לדבר. נזלתי מהאף, נזלתי מהעיניים, רעדתי.

יצאתי מנדב מטולטל לגמרי, מבין לראשונה מה עשיתי. מבין לאיזה רמה אולימפית של ניתוק רגשי הגעתי, לאיזו צרה הכנסתי את עצמי, וכמה בקלות יכולתי להימנע ממנה. רק לבקש מדוד: בלי לקוחות בבית. הוא הרי הסכים לדברים יותר קשים מאלה. הוא הסכים שנסגור את מערכת היחסים ונהיה אקסקלוסיביים, הוא הסכים להפסיק עם הסמים בימי חול, הוא הסכים להיות שם בשבילי, "להפסיק להיות מעצבן" כמו שהוא אמר, לבוא איתי לכל מקום שרציתי. הוא אפילו הגדיל ואמר בעצמו, שהוא ילד, שהוא צריך שאגיד לו דברים שאצטרך ממנו, מהזוגיות. אבל אני - יוק. "תשמור עליו" אפילו נהג-מונית מקרי אמר לי, ובמקום לשמור על האוצר הזה, התאבדתי לו על הפנים.

מה הייתה הבעיה שלי לחשוב רגע ולהגיד "לא, חתולים ורשת זה יותר מדי". אני חייב אוויר, אני חייב נקי, אני שונא שיערות. מה הייתה הבעיה להציע שבמקרה של לקוחות נטולי-מיקום, נעבוד בימים-חזקים מהמלון שמול הבית ועולה רק שלוש-מאות ש"ח ליום?

הבעיה הייתה שאני פאקינג נכה רגשית. מנותק.

הבעיה הייתה שאפילו לא חשבתי על כל אלה. לנסות להתאבד - על זה כן חשבתי. ועוד עם בלון חצי-ריק ועם החוצפה לתת נשיקה קודם. הרי לא באמת רציתי למות. אם הייתי רוצה למות, הייתי מחכה שדוד ילך. הייתי מביא בלון מלא. הייתי מערבב הרבה סמים, הייתי שותה אלכוהול מכמה סוגים.

אבל מה כן רציתי? שלא יהיו חתולים, שלא תהיה רשת ושלא תהיה עבודה בבית. בטח לא כשאני אמור לעבוד לקראת הבנטלי לדוד.

---

באופן בלתי רצוני, תפסתי את הראש בין הידיים, במחווה שביטאה את מה שהרגשתי: אני לא מאמין שזה קרה לי. אני לא מאמין שזה מה שעשיתי. אמנם כמעט ולא התעכבתי על זה, אבל לא יכולתי שלא, לראשונה בחיי, לפנטז על החזרתו של הזמן אחורה. רק ביממה. מה הייתי צריך סך-הכל? הגיון-בריא ופה מתפקד. הם היו פוגשים גבר מאוהב עם אוזניים קשובות, והסכמה.

"אבל אני חייב להישאר איתו" אמרתי לנדב. "הוא האהבה של החיים שלי נדב, בחיים שלי לא ידעתי שיש דבר כזה. והוא מאוהב בי בחזרה, אנחנו פגז מחושמל של אהבה. אני לא רוצה להיות בלעדיו". למרות הבכי המר, הייתי נחוש לצאת מנדב עם שורות תחתונות לגבי מה עושים יום למחרת ואיך להתנהל מול הקרובים אלי.

התייחסתי לנדב כאל יועץ אסטרטגי. יותר משרציתי לעבד את אירועי היממה האחרונה, רציתי לצאת מנדב עם עצות אופרטיביות וטקטיות מול המשפחה והחברים. איך אני מוכר להם, שדוד ואני נשארים יחד ושיניחו לי לנפשי. בשלב הזה, לא העליתי על דעתי שהוא, דוד, אולי בכלל לא ירצה.

נדב הציע שלושה דברים בתור התחלה, כדי שדוד ואני נשאר יחד בצורה בריאה יותר, באופן שבו לא מתאבדים באמצע: הוא הציע שנפסיק לעבוד בזנות מהבית, שניפרד לעיתים יותר תכופות, שנתרגל קצת נפרדות ושאמצא עוד דברים להגיד לו, שמפריעים לי. ואם אין לי כאלה, אז להתאמץ ולמצוא. כי יש.

הוא אמר שדוד ואני הפכנו ליצור אחד, בלתי-נפרד תוך שאנחנו מבטלים האחד את השני. הוא אמר שבשביל עתיד משותף ובריא, נהיה חייבים להתאמן גם על נפרדות וגם על היכולת המוגבלת שלי - להרגיש ולהגיד מה שמפריע לי.

פרה, פרה. חשבתי בלב. והתייחסתי לדברים של נדב, בהשראת הקורונה, כמתווה ראשוני לחזרה משותפת לשגרה: אחת, בלי זנות בבית. שתיים, נפרדות. ושלוש, להגיד מה מפריע. המתווה הזה, של נדב, היה נשמע לי סביר לגמרי וגם מכיר למשפחה: בלי זנות בבית ותוך תיקון היחסים עם דוד, לאף אחד סביבי לא אמורה להיות בעיה שדוד ואני נחזור להיות יחד, כאילו דבר לא קרה. רק נשאר, שגם דוד ירצה.