דוד | פרק 31

הסתכלתי על דוד היטב כשהוא דיבר, על הפרצוף היפה, המלאכי והמרוסק שלו. מה לא הייתי עושה כדי להחזיר את הזמן אחורה ולמנוע את הכאב הנוראי הזה שיצרתי. אבל השיא במה שעמדתי לשמוע, עוד היה לפניי.

עברו ארבעה ימים, שהרגישו כמו נצח מאז שראיתי את דוד בפעם האחרונה. זה היה כשירדתי מהאוטו לאישפוז באברבנאל ומאז נאלצתי להסתפק בהתכתבויות פושרות שעיקרן היה שאהובי שבור, מרוסק.

מאז האירוע, בזמן שאני עשיתי כל שבכוחי כדי לחזור לחיים, לחזור להתפרנס ולחזור אליו - דוד הפסיק הכל. הפסיק לשאול לשלומי, הפסיק לעבוד, הפסיק לאכול, הפסיק להתאמן. מהווטספים שלו עלה ריח של פוסט-טראומה רצינית. נגמרו לו גם הכסף אפילו לאוכל וגם האנרגיות הדרושות כדי למכור את הסחורה שהייתה לנו, באלפי שקלים ושהייתה יכולה לתת לו לפחות שקט בכיס.

מרחוק, נראה היה שהוא שקע בדיכאון.

במקביל, בסביבתי - המלחמות נותרו במלוא עוזן. הם רצו שאקח הפסקה, שאתאשפז, שאעבד, שאחשוב, שנדבר, שאפסיק לעבוד, שלא אלך להתלמדות באנדר-גראונד, שאשאר אצל אבא שלי ורחוק מדוד. השתתפתי במאבקים מולם, מעט ככל שיכולתי ורק דבר אחד הטריד אותי. שלומו של דוד.

יומיים אחרי האירוע הוא הלך לרותם, חברתו הטובה שהייתה לו כמו אחות גדולה. רותם, שעבדה בזנות, הייתה מחוץ לדירה-שלה באותו שבוע ועבדה מחוץ לעיר. בזמן הזה, אחי-הצדיק הבטיח לדוד שהוא יאכיל את החתולים שנשארו אצלינו בדירה.

עם מעט הכסף שהיה לי מאבא שלי ואחרי ההתלמדות הראשונה החינמית שעשיתי באנדר-גראונד, הלכתי לפנות בוקר מייד אחריה לבקר את דוד. עצרתי בסופר לקנות לו את השוקולד האהוב עליו, את הפירות שהוא אוהב, ובירות - משכך התודעה היחיד שיכולנו לחלוק עכשיו, כשהייתי צריך להיות נקי מסמים.

דוד בינתיים, בלי כסף לקיי ואנרגיות לעבוד או למכור סחורה, התחיל בזמן-הזה, לעשן וויד. התהפכנו. מסם מעורר ונוגד דיכאון הוא עבר לוויד. סם מפיל, מעכב, מעייף, סם של חרדות, סם שהוא תמיד שנא, סם של לוזרים.

הגעתי לדירה של רותם קצת אחרי שתיים לפנות-בוקר. דוד פתח לי את הדלת כמו שפותחים-דלת לסטוץ לא רצוי. הוא השאיר אותה פתוחה אחרי שצלצלתי באינטרקום, ולא היה בפתחה לקבל אותי כשהגעתי. לקחו לו כמה שניות להגיע למפתח הבית כשהגעתי. לא קיבלתי ממנו נשיקה, ואפילו לא מבט בעיניים. הוא הסתכל על הריצפה והתחמק בנחישות מלהיישר אליי מבט.

הוא התעקש להיכנס להתקלח כשהגעתי.

"לא צריך" אמרתי לו.

"זה יקח שנייה, אני מסריח".

שטויות. הוא אף אפעם לא היה מסריח. להיפך, שנים בחברתן של זונות טרנסיות, אפילו גרמו לו להתבשם יתר על המידה ולהתיפיף כמו בחורה, הרגלים גם מהימים שעבד על הנש בזנות. אני דווקא אהבתי אותו טבעי ותמיד הקנטתי אותו על הריחות הנשיים מדי או על מאמץ-היתר החיצוני שהוא לעיתים היה משקיע, שלא לצורך. הוא היה חתיך ויפה תואר גם בלי לעשות כלום. ואם אני נשמע לכם משוחד ומאוהב, אז תאמינו לגברים ששילמו חמש-מאות ש"ח לרבע שעה איתו, או ארבעת-אלפים לשעתיים.

"רק אל תשים בושם של טרנסית" ניסיתי להקליל את האווירה, ובינתיים הנחתי במקרר ארבעה מתוך ששת בקבוקי הבירות שהבאתי ואת הנקטרינות ששנינו אהבנו והיו בשיא עונתן. שתי בירות לקחתי איתי לסלון וחיכיתי שהוא יגיע ויפתח לנו אותן.

בערך שבועיים לפני האירוע, ולגמרי בעקבות דוד אני הפסקתי עם הוויד. אבל גם בימים שהייתי מעשן וויד כמו קטר, תמיד היה זה דוד שגלגל לי את הג'וינטים. לא-כי לא ידעתי לגלגל, אלא כי הוא היה גבר מפנק. גם את בקבוקי הבירה הוא תמיד היה פותח לנו, ותמיד עם מצית. כמו גבר.

חיכיתי בסלון עם הבירות, שדוד יסיים להתקלח ויפתח לנו את אותן, אהבתי שהוא עושה את זה. ברקע, היה המרוץ לדראג של רו'פול, אחת התוכניות האהובות על דוד, שהוא כבר ראה עשרות פעמים ואני - אף לא פעם אחת.

בזמן שהוא התקלח, ראיתי את המצב: שתי שמיכות היו זרוקות והיו נראות בצורה של דוד על החלק של הספה שהיה מחובר לשזלונג, שלטים של אקס בוקס, שאריות של חטיפים, אביזרי עישון. תפאורה קלאסית של סטלן חסר-מעש.

דוד יצא מהמקלחת, לבש מכנסיים קצרים ויצא לסלון כששיערו הכמעט בלונדי עדיין רטוב וקצת כהה יותר בגלל המים.

הוא התיישב איפה שהוא כנראה ישב כבר שעות או ימים, על השזלונג, בעוד שאני הייתי בצידה הקיצוני השני של הספה. גם לאחר צאתו מהמקלחת, הוא המשיך להקפיד שלא ליצור איתי קשר עין, חוץ ממבט שכנראה התפלק לו, אחרי שהוא פתח והגיש לי את אחת הבירות. לפחות את זה קיבלתי ממנו.

הוא היה יפה כמו תמיד, אבל הפנים שלו היו עצובות. והסלון במחיצתו היה קר כמו אנטארקטיקה.

"דבר אלי" ביקשתי ממנו.

הוא שתק.

המראה שלו, מרוסק לגמרי, גמר אותי.

"דוד, אני בחיים לא אסיים או אצליח להתנצל מספיק על מה שעשיתי לך".

"אין לך על מה" הוא שיקר, "הכל בסדר, תתרכז בלהחלים".

"בחיים שלי, דוד לא הרגשתי חרטה כזו" אמרתי לו בקול חנוק "יש לי הרבה מאוד על מה להתנצל, אל תקטין את זה".

"הכל בסדר", הוא שיקר שוב. ואני המשכתי: "אבל שמע, אני חזק. זה מאחורי. דבר אלי, איך אתה?"

הוא קיפל את רגליו, שהיו פרוסות קודם-לכן קדימה, לכיוון הגוף, התכנס עוד יותר פנימה והתחיל לדמוע. התקרבתי אליו וחיבקתי אותו. לקחו לו כמה שניות, אבל בסופן, הוא נאחז בי בחזרה ובחוזקה, ולדמעות העדינות שקודם כיסו לו את הפנים היפים הצטרף עכשיו בכי של ממש. הוא רעד והדמעות שלו הפליגו והרטיבו גם את הכתף שלי. "אני כל כך מצטער" אמרתי לו. הגוף שלי רצה לצרוח את הצער שהרגשתי. הרגשתי שאין מילים שאני מכיר שיוכלו, אי-פעם, לכפר על מה שעשיתי לו. גם לא מעשים. נשארנו מחובקים, בוכים ואני התנצלתי עוד ועוד.

"די תום", הוא אמר.

לא אהובי.

תום.

"אין לך על מה.

פשוט תחלים".

אחרי כמה דקות, פירקנו את החיבוק ואמנם נשארנו קרובים פיזית, אבל עדיין רחוקים. דוד עדיין לא הסתכל לי בעיניים.

הוא ניגב לעצמו את הדמעות והפנה את ידיו לאביזרי העישון, לגלגל לעצמו שכטה. "רוצה?" הוא הציע לי כשסיים והפעם היה זה אני - שסרב לשכטה של וויד. החרדות שלי עוד לא היו מטופלות ולא יכולתי להרשות לעצמי עוד מעידה של חרדה נוספת. בינתיים, סיימתי את הבירה הראשונה והתענגתי מהמחווה של דוד, שקם להביא ולפתוח לי את השנייה. הוא עוד היה בראשונה שלו, ועכשיו גם עם שכטה ביד.

הזדקפתי מולו בישיבה וניסיתי לשכנע אותו שאני חזק, שהאירוע מאחוריי. שאני יכול לשמוע את-כל מה שהוא בטח מרגיש, שאעמוד בזה. זה לא היה רחוק מהאמת, כי לנחש עד כמה גרוע היה מצב-הלב שלו, היה גרוע-בהרבה מאשר כל דבר אמיתי שהוא היה מטיח בפניי.

רו'פול המשיך להתנגן ברקע, עד שדוד עצר את ההקלטה והתחיל לאט לאט לספר לי מה שלומו באמת. איך לא-ככה הוא רצה לפגוש את המשפחה שלי, את אבא שלי, איך כולם סביבי שונאים אותו, כמה נבוך הוא מרגיש, ואשם.

ככל שדוד נפתח בפניי יותר, כך רגשות האשם והחרטה שהיו לי, הפכו לגדולים עד שקיבלו מימד של-כמו עובר ענק הנמצא בתוך הבטן ובועט מתוכה בחוזקה ישר על הלב. מעולם, בחיים שלי, לא הרגשתי צער כזה על משהו שעשיתי. צער וחרטה הציפו אותי וכמעט נזלו לי החוצה מהגוף. הסתכלתי על דוד היטב כשהוא דיבר, על הפרצוף היפה, המלאכי והמרוסק שלו. מה לא הייתי עושה כדי להחזיר את הזמן אחורה ולמנוע את הכאב הנוראי הזה שיצרתי. אבל השיא במה שעמדתי לשמוע, עוד היה לפניי. כי רק בהמשך הוא סיפר על דברים קשים, מקוממים ומחרידים שעמרי אמר לו, רק יומיים קודם, בטלפון.

במהלך הימים הקצרים שחלפו מאז האירוע, לא-היה יום, שבו יעל התקשרה ולא שלחתי אותה לדבר עם דוד, לבדוק שהוא בסדר ולנחם אותו עם יכולתייה המקצועיות, עד כמה שניתן מרחוק ובהתחשב בסיטואציה. גם מול אחי, שהיה מביא לי דברים לאבא שלי מהדירה, הייתי מוודא בכל-פעם, לא-רק שהוא מתאם עם דוד לפני שהוא מגיע אלינו, כדי שחלילה לא יגרום לדוד להרגיש לא-נוח בבית, אלא גם שיהיה נחמד במיוחד כלפיו, רך. שיתייחס לדוד כאילו שהוא אני, בחמלה ואהבה שהגיעו לו.

גם יעל וגם אחי נשמעו לבקשותיי החוזרות בעניין, ותיקשרו עם דוד על בסיס רציף חומל ואוהב. אבל מה שהתברר לי באותו ערב אצל רותם עם דוד, הוא שבניגוד ליעל ולאחי, היה זה עמרי, החבר הקרוב והטוב ביותר שלי, שהיה לוחמני ואלים מול אהוב ליבי.

בלילה עם דוד, התברר, שלא סתם הוא הלך לרותם. היה זה עמרי, שהתקשר אליו יומיים קודם-לכן ואמר לו דברים מאוד קשים: שהוא לא יכול לעבוד בבית, שמוטב שהוא יתרחק ממני כי יש הרבה אנשים שיעמדו בינו לביני בהינתן הצורך. הוא קרא לו מסומם, זונה וסוחר סמים, כאילו שעמרי בעצמו לא עשה את אותם סמים-בדיוק יחד איתנו, כל אימת שהיה מבקר. נוכח הדברים הקשים שדוד סיפר שעמרי אמר לו, התפלצתי. בחלומותיי הרעים ביותר, לא דמיינתי שאחרי שהתאבדתי לו על הפרצוף, דוד עוד יצטרך לעבור מסע אקטיבי של התעללות על-ידי מי מקרוביי.

כאילו שלא הספיקו לי רגשי האשמה, החרטה והצער העצומים שחשתי מול דוד, מאיפה הביא עמרי את עזות המצח לפגוע ככה באהוב-ליבי ולעשות ממנו שעיר-לעזאזל? הרי עמרי היה צריך לדעת, טוב מכולם, שאם יש מישהו להאשים באירוע הזה - זה אותי.

תוך כדי שדוד פרס בפניי את פרטי השיחה המכוערת, המתעללת, המיותרת, הגסה שעמרי קיים איתו, קיללתי את עמרי ואמרתי לדוד עד כמה הדברים לא נאמרו על דעתי. שיצא מהבית? מי נתן לעמרי את הזכות להגיד לו דבר כזה? מי שם את עמרי להתעלל ככה בדוד? כאילו לא נורא-מספיק הוא הרגיש נוכח ניסיון ההתאבדות שלי בזמן שהוא ישן צהריים. לא העליתי בדעתי שאוכל להרגיש יותר גרוע, והייתי מזועזע מהחוויה הנוראית שעמרי העביר את דוד, עוד לפני שדוד הספיק בכלל ללקק את הפצעים מעצם ההתאבדות בחדר השני.

מבלי שחשבתי שזה בכלל אפשרי, הסליחות וההתנצלויות שלי עלו מדרגה. אמרתי לדוד שעמרי זיין-מוח, ששום דבר לא נאמר על דעתי, שהוא גוזמאי. אמרתי לדוד שעמרי, עוד לפני ובלי כל קשר לאירוע, הוא בעל תפיסת-מציאות שונה מהנוף, סיפרתי לו שאני בעצמי צרחתי על עמרי בצהריים של אותו היום, כשהתחוור לי עד כמה עמרי מזין את המשפחה שלי במיסקונספציה הבלתי נסבלת והלא נכונה: שיש לי בעיית סמים ושזה מה שהוביל אותי להתאבדות.

שלא כמו על ההתאבדות-עצמה, על השיחה עם עמרי, דוד כן הביע כעס. קיללנו את עמרי יחד, והוקל לי לחוות מדוד רגשות מחוברים-למציאות, כמו הכעס והעלבון שהוא הרגיש מעמרי. פתאום, אני הרגשתי בתפקיד נדב, היה זה אני - שחיפש בבן-זוגו, חיבור-רגשי שהולם את הסיטואציה.

על ההתאבדות עצמה, דוד המשיך להתעקש שאין לי על מה להתנצל.

התחננתי בפניו, שלא יעשה כמוני ויתעלם ממה שקרה, שיקבל את העובדה שעשיתי מעשה נוראי ושבהחלט יש לי על מה להתנצל. "אפילו אל תסלח לי" ,הפצרתי בו, "אבל אל תתעלם ממה שעשיתי, ממה שעשיתי לך".

זה מדהים כמה היינו דומים, כמעט זהים בתחומים מסוימים. הרי אם לא המשפחה שלי, גם אני לא הייתי עושה עניין מההתאבדות וכבר ביום חמישי היינו דוד ואני חזרה מחובקים בבית, צוחקים על הכל, עושים קיי, מוכרים סמים, עושים קצת אסקורט, ואני הייתי מקדם את המיזם, שאמור היה לקנות לו בנטלי בחלוף הימים, תוך שהוא תומך בי כפי שאף אחד לא יכול היה.

הבכי, הקללות וכנראה שגם השיתוף, עשו את שלהם, ואחרי זמן-מה של שיחה קשה וכואבת, התקדמנו הלאה. דיברנו קצת על החיים ביחד ביום שאחרי. דוד כל הזמן חזר למבוכה העצומה והבושה שהוא חש מול המשפחה שלי. הוא חזר ושאל, ספק כדי להיות בטוח, ספק בהשפעת-הוויד, אם בכלל "מותר" לנו להיות ביחד.

יקח לו זמן, קלטתי, להתגבר על הדברים האיומים שעמרי אמר לו לכאורה על דעתה של כל הסביבה שלי.

"אני לא שואל אף-אחד! וגם שתדע, אף-אחד לא מאשים אותך במה שקרה!"

אבא שלי הייתה דמות מפתח בסיפור. דוד ואני דיברנו עליו המון, אפילו תיכננו לאכול איתו פטריות. דוד הסתקרן וחיכה לפגוש את אבא שלי כמו שאני הסתקרנתי וחיכיתי לפגוש את האמא והאחים שלו.

"אתה לא מאמין כמה אבא שלי ואני דיברנו עליך בימים האחרונים", סיפרתי לדוד בפירוט את האמת, "אפילו הראיתי לו התכתבויות שלנו". רציתי שדוד ירגיש בנוח-לפחות מול אבא שלי, שידע ויאמין לי ששמו נוקה היטב, שחשפתי הכל על-עצמי לטובת כך. שסיפרתי בלי צנזורה: שאני התחלתי עם הסמים, שאני הובלתי לזנות, שהבהרתי שזה לא הוא, דוד האשם במה שקרה!

"עוד כמה ימים אצל אבא שלי, רק להרגיע את הרוחות", אמרתי לו, "ונחזור הביתה."

סיפרתי לו על השיחה עם נדב, שהציע שלא נעבוד יותר בבית. "למה לא אמרת לי!" דוד כעס, ובצדק, כי זה לגמרי היה מקובל עליו ומובן שלא נעבוד מהבית. המשכנו לדבר על היום שאחרי, כשנחזור שנינו הביתה. אפילו ניסיתי להתעקש שבינתיים, דוד יחזור לשם לפניי. אבל הוא לא הרגיש בנוח. עמרי פגע בו חזק וכנראה שאת כל הכעס שדוד לא העז להרגיש מולי, הוא השליך עליו, על עמרי.

אבל אולי, חשבתי אחר-כך, בדרך לאבא-שלי, הדברים הקשים של עמרי, היו כמו קרש הצלה בשביל דוד, שאולי בכלל פחד לחזור לגור איתי, להיות איתי. אולי בכלל ירד לו, אולי היו לו ספקות ואולי עמרי רק עזר לדוד למצוא מוצא החוצה מהזוגיות שלנו, בדיוק כמו שאני כנראה חיפשתי, כשניסיתי להתאבד?