דוד | פרק 32

אבל לאור הקרירות וחוסר תשומת-הלב שדוד שידר לי, לא רציתי להטריד אותו בדעה שלי על הדברים. וגם כמה מטולטל הייתי, לא אמרתי לו, או שרעדתי מרוב בכי. קיבלתי את הרושם שהוא צריך קצת זמן לעצמו ושהמקום שלו בלב להכיל אותי, היה אז מוצף ומלא. אז בצער רב, הנחתי לו ופניתי להמשך המשמרת.

לאט, לאט, רחוק מדוד ואצל אבא שלי בבית, המשיכו הדרמות לפקוד אותי. ובמקביל, ואולי אפילו דרכן, התחילו אמנם בקצב צעדי זחילה של תינוק, אבל להתגלות בפניי הסיבות למעשה האובדני שלי.

האירוע המשמעותי הראשון אחרי ההתאבדות, היה הביקור השני אצל הפסיכיאטר דר' גרוסמן, פגישה שבה קיבלתי ממנו אבחנה פסיכיאטרית מטלטלת. זה היה ארבע ימים אחרי האירוע, כשגרוסמן אמר לי שאני סובל, בין היתר, מהפרעת אישיות גבולית, שאני בורדרליין.

שנים שאני מסתובב בעולם עם תחושה שאני שונה, קצת יותר מגדר הרגיל.

לא פעם ולא פעמיים, בשנותי הבוגרות, אפילו דמיינתי איך יבוא יום ובו יתגלה לי סרטן במוח. הרופאים יגידו שהוא גדל ומתפשט במשך שנים, שעכשיו הוא כבר סופני אבל במבט לאחור, הסרטן הזה גם יסביר את השונות שלי, את ההתנהגויות הקיצוניות, את השינויים המטורפים במצבי-הרוח, את העוצמות הרגשיות הבלתי-סבירות שניהלו את כל חיי, את ההרסנות המלווה אותם, את חוסר היכולת שלי לסיים דברים, את האימפולסיביות החדה והאלימה שלי ואולי אפילו את מערכות היחסים הבלתי-רגילות שניהלתי עם רוב חבריי הטובים לאורך השנים.

והנה פתאום, בלי סרטן סופני, ואחרי שנים של חיפוש אמורפי אחרי אבחנה לקיום העקום שלי, סופסוף התקבל הסבר מניח את הדעת למצבי, ושלושים-ושבע שנות-חיים של חולה שאינו מאובחן, הגיעו לקיצן.

נוכח האבחנה שלו, רק ארבעה ימים לאחר האירוע וכשעוד הייתי מטולטל מהסוג הגרוע ביותר: זה שאינו יודע שהוא כזה, התמוטטתי בקליניקה של גרוסמן. זו הייתה התמוטטות פסיכיאטרית של ממש, כי יחד עם הבכי, החנק, הדמעות והנזלת שהציפו אותי, גם התקף מאני הצטרף לחגיגה. בכי עז, יחד עם תחושת אופוריה מוזגמת. כאילו שהייתי מאושר ביו-כימית ובאופן חריג, נוכח העובדה שכרגע אובחנתי כבעל הפרעת-אישיות די חמורה. אבל מצד שני, סופסוף קיבלתי מחלה. וכמו לכל איש, גם לכל מחלה, יש שם. וכשיש מחלה עם שם, אפשר היה להתחיל ולמצוא הסברים לחיים ההפכפכים, ההרסניים, הבלתי-יציבים והקיצוניים שחייתי, לפני דוד, עם דוד ואפילו ואפילו התחלתי למצוא הסברים לאותם ימים-סוערים מאין כמותם שחוויתי מאז האירוע.

האפיזודה המאנית שהצטרפה להתמוטטות הכללית שלי אצל גרוסמן, לא הייתה המאניה הראשונה שחוויתי בחיי. אך באופן מפתיע, לאחר האירוע, חוויתי יותר ויותר התקפים שכאלה. אבל לא רק מאניות הופיעו בחיי, אלא קשת רחבה של רגשות שקודם הייתי עיוור להם - הצטרפו לחיי והתפרצו ממעמקי הנשמה.

אמנם הבנתי את זה רק אחרי שבועות רבים, אבל היה זה תחילתו של תהליך לא-רק של הגילוי מדוע התאבדתי, אלא גם של מעין גילוי עצמי מחודש. תום בגירסת פוסט-ההתאבדות התחיל לאט לאט להגיח לאוויר העולם. אך בשלב ההוא וביום ההוא, אחרי הביקור אצל גרוסמן, שום תחושת התחדשות לא הציפה אותי, אבל כמעט כל רגש אחר - כן.

בין היתר, המשכתי להרגיש געגוע עז לדוד ותחושות עצומות של חרטה ואשמה כלפיו ומול עצמי, חרדה-מעתיד היחסים שלנו ובכלל, מהמשך מסלול חיי, מההיפרדות המחודשת שאצטרך לבצע מהמשפחה. המאניה שהפכה נוכחת בחיי בשבועות הראשונים של אחרי האירוע, היא אמנם בקצה סקאלת-הרגשות החיוביים (לכאורה) אבל היא הייתה לא יותר מאשר ביטוי לעובדה שמאז האירוע, נפתחה לי תיבת פנדורה של רגשות, אולי אפילו נפתח לי הלב. אבל מהלב שלי לא הוקרנו לבבות, כמו אצל "דובוני איכפתלי". מהלב שלי יצאו אשפה, כעס, עצבים, בושה, געגוע, אשמה, נחיתות. תחושות ורגשות שחלקן, אפילו שהייתי בן שלושים-ושבע, היו לי חדשות לגמרי. וכולן, בעצימות של ספידים.

לא רק העוצמות היו גבוהות, אלא גם חוסר-היציבות. כי בכל כמה רגעים הייתי מרגיש משהו אחר, כל זרזיף של מחשבה שהתנגב לתודעתי, או אירוע במציאות ולו הקטן ביותר, היו הופכים אותי על דעתי. באותם ימים ושבועות ראשונים לאירוע, החוויה הרגשית שלי הייתה של כנוסע על רכבת-הרים בלי חגורת בטיחות.

והיה עוד משהו לא יציב.

דוד.

יום אחרי שנפגשנו, הוא הודה בהתכתבות שמרוב ויוד, הוא לא זוכר הרבה מהמפגש שלנו מהערב הקודם. הצטערתי מאוד לשמוע את זה ותהיתי כמה מהסליחות שלי הוא בכלל קלט. אם זכר את דברי השבח שסיפרתי לו שאמרתי עליו למשפחה, אם זכר שבכינו והתחבקנו, שכעסנו יחד על עמרי. ואם לא זכר את כל אלה, אולי הוא גם לא סיים לעבד את הכעס שלו, על עמרי, עליי. התבאסתי.

---

ביום של האבחנה החדשה ושעות ספורות אחריה, הייתה לי המשמרת הראשונה לבד באנדר-גראונד. דר' גרוסמן שלח אותי עם מרשם לתרופה אנטי-פסיכותית לוויסות מצבי הרוח ולדיכוי המאניות ועם כדור חדש נגד חרדה ודכאון. בין הביקור אצל גרוסמן ובית-המרחקת, ועד המשמרת, הספקתי לקרוא קצת על ההפרעה שלי.

המחשבה על עצמי, עכשיו רשמית כתשוש נפש, פסיכיאטרי, חולה, טילטלה אותי עד היסוד. היו לי בערך שעתיים לנוח בין גרוסמן למשמרת. בזמן הזה, שכבתי על המיטה של אבא שלי, ובכיתי בעוצמה כה רבה, עד שהמיטה-עצמה רעדה והרעישה דרך החיכוך של רגליה כנגד הריצפה.

מעט מאוד הספקתי לעבד, באותן שעתיים, מיליון מזיכרונות-העבר והמחשבות שהציפו לי את התודעה באותו זמן סוער ומבלבל. אמנם בקטנה, אבל לראשונה בחיי, אירועים שונים מהעבר פתאום נראו לי אחרת, מוסברים. אפילו פגשתי בעצמי בפעם הראשונה, חמלה-עצמית נוכח אירועי עבר קיצוניים שונים שנזכרתי בהם. שנים של נהיגה בשיכרות, על אופנוע, בגשם, בין הרצליה ליפו בימים שהייתי גר ביפו ועובד בהרצליה, ההתמכרויות השונות שלי, השימוש המוגזם והיוצא דופן שלי בסקס, הפרקטיות המיניות המוגזמות, היעדר הגבולות בכל דבר שאי-פעם עשיתי. כישלונות, הצלחות. ההרס העצמי.

קראתי על ההפרעה שלי דרך עיניים מדממות מדמעות וכל תסמין העלה בדמיוני חלקים אחרים מההיסטוריה שלי, שפתאום הבנתי וראיתי אחרת לגמרי.

---

לא נותרה בי טיפת אנרגיה למשמרת שעמדה להתחיל.

ופתאום, ולראשונה מאז העבודה בסמים, אפילו ממש פחדתי לקראתה.

איך לעזאזל לא יתפסו-עליי או יריחו, כמעט קילו של וויד שאצטרך עכשיו לחלק ברחבי הארץ? והשד יודע לאן ישלחו אותי, וכמה שעות זה יקח. גם בלי לעבוד, וגם בלי לסחור בסמים, האנרגיות שלי באותם-ימים היו דלות כפי שמעולם לא היו. כל שיחונת קטנה עם אבא שלי או חבר שהתעניין בשלומי, התישה אותי. כל ביקור אצל נדב או גרוסמן גמר עליי. בקושי יכולתי להכיל את הקטן שבדברים, והנה - לפניי עמדה להתחיל משמרת ראשונה במקום עבודה חדש.

עמוק בלב, ידעתי שכולם סביבי צודקים. שאני צריך הפסקה יותר מכל דבר אחר. אבל השורד תאב-הכסף שבי לא יכול היה להניח לעבודה הזו לחמוק מבין אצבעותיי. ובאופן כללי, התכוונתי להחיל על פרשת ההתאבדות הזו, את-מה שעשיתי מול כל טראומה אחרת בחיי: לנער את האבק ולהתקדם הלאה, הכי מהר שרק אוכל. ובמקרה המסוים הזה: לחזור הביתה ולחזור לדוד.

נקודת ההתחלה של איסוף הסחורה במשמרת הראשונה, הייתה בדרום תל-אביב ולשם תחילה נסעתי. אבל הבכי וההלם מהיותי מאובחן פסיכיאטרי טרי, לא הרפו, ובדרך לנקודת האיסוף, נאלצתי אשכרה לעצור בצד מרוב בכי. הדמעות היו כה רבות, עד שהתקשיתי לראות את הדרך מעבר לשמשת האוטו. שום דבר דומה לזה, מעולם לא קרה לי. כל החיים ידעתי להיות גבר חזק, אחד שמתמודד, שעושה מה שצריך, שנוהג או עושה מה, איך, לאן ובכל מצב שצריך, אבל פתאום הייתי חלש. תחושה זרה ונוראית.

כל כך חלש הייתי, שאפילו הנהיגה המטושטשת מדמעות, הפחידה אותי. אפילו עצרתי בצד הדרך, בניסיון לנגב את העיניים ולהשתלט על הבכי. ובכלל, אני, שרק שנה קודם-לכן, העברתי למעלה משלושת-אלפים אקסטות בקרטונים עצומים מצומת קסטינה עד תל-אביב, אני, שהפרתי סגר ונהגתי באחת-בלילה בשיא הקורונה עם שלושים-וחמישה גרם קוקאין ובלי טיפה של פחד או דאגה, אותו אני, שנה אחרי, וארבע ימים מאז שניסיתי להתאבד - רעדו לי הביצים והתהפכה לי הבטן רק מהמחשבה שאני עומד להסתובב עם כקילו וויד לחלוקה. העובדה הרציונלית - שהדין הפלילי על מה שעמדתי לעשות היה קטן משמעותית ממה שכבר עשיתי שנה אחורה, לא שינתה כלום לחרדה ולסטרס שהציפו אותי לפני המשמרת.

---

על האבחנה, עליה סיפרתי לדוד בהודעה לפני המשמרת, הוא ענה בקור-רוח: "לפני ארבעים שנה המחלה הזו לא הייתה קיימת". ואז בהודעה נוספת: "אל תאמין לאף אחד" ולקינוח: "אתה לא משוגע".

הוא אמנם צדק, אבל אני אהבתי למרות שגם התעצבתי, את האבחנה שלי. כי איפה שיש מחלה עם שם, יש בדרך-כלל גם טיפול.

אבל לאור הקרירות וחוסר תשומת-הלב שדוד שידר לי, לא רציתי להטריד אותו בדעה שלי על הדברים. וגם כמה מטולטל הייתי, לא אמרתי לו, או שרעדתי מרוב בכי. קיבלתי את הרושם שהוא צריך קצת זמן לעצמו ושהמקום שלו בלב להכיל אותי, היה אז מוצף ומלא. אז בצער רב, הנחתי לו ופניתי להמשך המשמרת.

הריחוק שדוד הפגין כלפיי באותם ימים היה מטריד מאוד אבל הרגשתי שהוא הרוויח ביושר את הזכות שלו - לקצת שקט מהצד שלי, ולכמה לזמן שהוא יצטרך בנפרד, כדי לעבד את מה שקרה, וביתר שאת לאור העובדה שהוא לא זכר את תוכן השיחה הארוכה והמשמעותית שלנו מהלילה הקודם.

כשהגעתי לנקודת האיסוף בדרום תל-אביב הייתה תקלה בחמ"ל של האנדר-גראונד, ובנגוד לבדרך כלל, נאלצתי להמתין באוטו למעלה משעה עד לקבלת הסחורה. הדקות זחלו, הדמעות זלגו וכל מה שהיה לי להיאחז בו, היה ניסיון החיים העגום שלי, שכבר לימד אותי שהכל, הטוב-ביותר כמו הרע-ביותר, חולף. אמרתי את זה לעצמי את זה בקול רם. "זה יעבור תום", חזרתי ואמרתי, "המשמרת הזו תיגמר, וגם הסיוט הזה שאתה נמצא בו יגמר." אפילו הפלגתי למחוזות של הפסיכולוגיה-החיובית והעזתי להוסיף בקול רם: "יבואו ימים טובים יותר". דומע, ניסיתי לשכנע את עצמי. ולאחר שעה של המתנה, פצחתי עם ביצים רועדות בחלוקה של קילו וויד. התחנה הראשונה: חדרה.