עכשיו כשהזמנתי את הההנדימן לתלות לי מטלה ליד המיטה קלטתי שיש לי לא אחד, אלא שני חלוקי משי ושבשיא חוצפתי, קניתי השבוע עוד שניים מנומרים.
מזל שיש הנדימנים בחיים כדי ללמדך כמה שפע עשוי להסתתר לך בארון.
יש גם לחיים דבר אחד כזה. דבר שמראה לך שאתה מוקף בשפע, לא רק בארון אלא גם ברוח. קוראים לזה אהבה. ההתעסקות הבלתי פוסקת שלי בספר וקריאת התגובות גורמת לי להאמין יותר ויותר שלעולם לא אדע אהבה כמו זו שידעתי עם דוד.
אפילו את הטינדר, הגריינדר והאטרף (גריינדר תל אביבי) נטשתי. כולם עם אותן קלישאות: רעולי פנים שמבקשים שלא תפנה אם אין לך תמונת פנים (אירוניה שמעולם לא הובנה על ידי) ובעיקר גברים שתחת נוסחים שונים מחפשים סקס ואהבה. אבל כולם קורבנות של עצמם, של ההרגלים שלהם. ואני לא שונה מאף אחד מהם. איך אמרה לי דוד בזמן שהיה בשינוי המגדרי שלו, "במרוץ החיים ההומואים, כולם מפסידים כל הזמן." וזה נכון, בגלל זה הוא אהב להיות אישה. לקבל יחס אחר מגברים ולחיות בתוך אטמופסירה פחות שיפוטית.
האמת שעכשיו כשאני חושב על זה, אני קולט שכבר כמה יממות שיש לי קראש. האמת שיש סיכוי קלוש שהוא קורא את זה אז אצטרך להיות זהיר במיוחד. רק אומר שחש, מאז דוד אי שם לפני כמה שנים, טיפונת פרפרים מכל הודעה שלו. זה בטח לא יתפתח לכלום אבל זה נחמד בינתיים, להרגיש.