AUTHUR | CREATOR | DARK SOAL

מאישפוז במחלקה הפסיכיאטרית אחד לשני, או אחרי אישפוז במוסד גמילה, ואחרי כל ניסיון התאבדות – מסלק הגורל אנשים מחייך ולמעשה, בפשטות: מוחק לך חברויות מהחיים.כי המשברים האלה, תרצו או לא, שם במבחן את מערכות היחסים שלך. אחרי ארבעה אישפוזים פסיכיאטרים, אישפוז אחד בגמילה ושני ניסיונות התאבדות – נשארתי עם מעט מאוד חברים. וגם אותם מעטי מעט, ממשיכים מבחינתי לעמוד למבחן. לא כי אני מבקש זאת אבל כי אינני יכול שלא לשקול חברות עם חבר קרוב שלא קרא את הספר שלי, מפעל חיי, משמעות קיומי.האם הפסקתי לדבר עם כל מי שלא קרא? האם אני לא מתקשר יותר עם מי שלא מפרגן לי בסושיאל מדיה? לא. אבל אני זוכר היטב ושם לב טוב-טוב, מי איתי באמת ומי איתי בכאילו.

עכשיו כשהזמנתי את הההנדימן לתלות לי מטלה ליד המיטה קלטתי שיש לי לא אחד, אלא שני חלוקי משי ושבשיא חוצפתי, קניתי השבוע עוד שניים מנומרים. מזל שיש הנדימנים בחיים כדי ללמדך כמה שפע עשוי להסתתר לך בארון. יש גם לחיים דבר אחד כזה. דבר שמראה לך שאתה מוקף בשפע, לא רק בארון אלא גם ברוח. קוראים לזה אהבה. ההתעסקות הבלתי פוסקת שלי בספר וקריאת התגובות גורמת לי להאמין יותר ויותר שלעולם לא אדע אהבה כמו זו שידעתי עם דוד.אפילו את הטינדר, הגריינדר והאטרף (גריינדר תל אביבי) נטשתי. כולם עם אותן קלישאות: רעולי פנים שמבקשים שלא תפנה אם אין לך תמונת פנים (אירוניה שמעולם לא הובנה על ידי) ובעיקר גברים שתחת נוסחים שונים מחפשים סקס ואהבה. אבל כולם קורבנות של עצמם,

שוב פגשתי במציאות כמו צבי בכביש חשוך מול מכונית דוהרת. כבר חודשיים באוויר ומסתבר שאני מוכר ספר ושכתבתי בגלל לעצמי. הזמנה גג שתיים בשבוע. זה לא הפריע לי להוציא את כל ה200 אלף ש"ח שהיו לי והותירו אותי כעט גם עם מינוס וגם עם ספר שלא מוכר, שלא מעניין. מה גרם לי לחשוב שאצית אש ברחבי האינטרנט תוך חודשיים ולמה חשבתי שזה סביר להוציא על פרסום ומשפיענים 200 אל"ף ש"ח שהם כל מה שהיו לי. אז עכשיו מה? בשביל זנות אני כבר לא מספיק חתיך, סמים? אין לי כוח אני שונא את העבודה הזו – אבל אולי אין ברירה. אולי איזו עבודת remote מהבית בכמה עשרות דולרים בשבוע? איזה דילמה.

אקרא לכם, "יומני היקר", עד שאקבל אינדיקציה שאני כותב לקהל כלשהו, לייקים, תגובות, משהו.לפחות שהאתר יהיה מוכן והבלוג פאקינג יתפרסם.אז יומני היקר שלום,כבר לפני כשלושה שבועות, ברגע שהיה לי תרגום של הספר, שלחתי את כתב-היד המתורגם לכמאה סוכנים ספרותיים המתמחים במכירת ספרות להפקות קולנוע וטלויזיה.תבינו, זה לא קרה בבת אחת, אבל עם זמן פיתחתי ציפיות כנראה לא ריאליות וחולמניות, להיות רב-מכר ולעבור הסבה להפקה בנטפליקס או אפל טי.וי.כל הזמן חשבתי על עצמי בתור הגירסה האותנטיתף המעניינת והמוצלחת של "Call me by your Name".אם העלילה המשעממת הזו זכתה לכזו הצלחה, מדוע שיצירה אותנטית וייצרית המבוססת סיפור אמיתי – לא תצליח בדיוק באותם מימדים אם לא יותר. מינימום תופעה עולמית ראיתי את עצמי.והפעם, זה לא רק בוחן המציאות המעורער שלי והאבחנות הפסיכיאטריות.

אני לא יודע למי אני כותב? למי שעוד מתלבט אם לקרוא? למי שקרא? לעצמי?בכל מקרה, שוב (בפעם המיליון – למי מכם שקרא את הספר) נתקעתי חזיתית בקרקע המציאות. להיות בורדרליין ובי-פולארי אומר, בין היתר, לחלום רחוק. חשבתי שחודש וחצי אחרי שאפרסם את הספר – כבר אשרוף את האינטרנט.אני קורא משובים ומתרגש ממה שאני חווים סביב קריאת הספר, ואני לא מצליח להבין למה זה לא תופס מומנטום? סגרתי דילים עם עשרות משפיענים והוצאתי יותר מ30K$ עד כה. זאת בזמן שהמתרגם האלוף שלי, שגם מנהל לי את עמודי הספר בפלטפורמות השונות רק שב ומזכיר לי שלא אתעשר מקינדל, ושרק פחות מ-1% שוברים את מחסום רב המכר.אבל העורך שלי, ד"ר מתן חרמוני, הבטיח לי שאהיה רב-מכר. ואם הוא לא ידע, אז מי כן?

רק בשביל לשמור על רמת עניין בבלוג הזה, בזמן שהחיים האמיתיים שלי הם אפורים ועמוסי המתנות להצלחות של הספר, של העסק, של החיים – ובינתיים, שלשום מצאתי פתרון ישן נושן ששכחתי ממנו והוא פיתרון טוב לאגרופוביה: בגדים יפים. פסיכי כמה בגדים קניתי בחצי שנה הזו שבה לא יצאתי מהבית מהחרדה החדשה שיש לי. בכל מקרה, שלשום – הייתי חייב להראות את הבלורית היפה שלי עם הבגדים היפים והספטום משובץ היהלומים שלי ברחבי העיר, ואיתרתי את רוי (כן, ההוא מהספר) כקורבן לבוא איתי ל"קפה אירופה" בר מסעדה תל אביביים שכבר מעל עשור מחזיק בתפריט טוב, פרצופים נאים, בגדים יפים, מוזיקה טובה ואפילו מגוון, לא אם אחד, של איזורי עישון. יש חצר פנימית בבניין הישן והיפהפה, יש מרפסת, יש פנים המסעדה ויש